מלחמות הן על תודעה. לכן קשה לנצח אותן.
אנחנו מתפלאים כל פעם מחדש, נכון!
איך זה שאנחנו הצודקים, המותקפים על ידי חמאס, צה"ל הוא הצבא המוסרי עם קודים מוקפדים של פתיחה באש על הקם להורגך
או לשרוף את שדותיך, עם האייזנקוטים והיאיר גולנים – איך זה שאנחנו לא יוצאים טוב מזה?
מעצבן.
איך זה שרק אתמול גיבה העולם כי לישראל יש מלוא הזכות להגן על עצמה מול צעדת אלפים המטילים עצמם אל גדר הגבול?
ואילו היום – יוק! מצרפת, לתורכיה, לאו"ם, ואחר כך גם הידידות תתקשנה שלא לגנות: גרמניה ואולי אנגליה. וארה"ב תטיל וטו באו"ם על הצעת גינוי לישראל של מועצת הבטחון. ועוד "סבב" יסתיים. כל כך שונא את המילה הזו. כאילו נגזר שכך יהיה תמיד.
ויודע שאנחנו צודקים. וששומרים על הרעיון הציוני (למרות שהציונות שלי כוללת גם הגנה על כל רשויות השלטון ולא רק על הפוליטיקאים בכנסת)…. ועוד "סבב"
אתם מזהים את הכאב אותו אני חש הבוקר?
גם הבן שלי לוחם בעזה.
אבל זה לא העניין.
העניין הוא שמלחמות מצטלמות רע. ובתמונות אנחנו תמיד החזק, המצויד, המתוחכם, הטכנולוגי (וכמה טוב שיש לנו את כל אלו כדי להגן על עצמנו)
והם (למרות שהם "הרעים") מצטלמים חסרי אמצעים, דלים, עם הארץ, חסרי סיכוי, חסרי תקווה (ולכן הפוליטיקאים שלהם יכולים להסיתם אלי מוות).
ואין מה לעשות – זה מצטלם רע.
ומלחמות הן על תודעה.
ואנחנו מפסידים
זוכרים את התמונות של קרב דוד בגוליית?
איך התענגנו על התמונות האלה.
בהכשרה למרצים בתחילת דרכם אני מקדיש פרק נרחב לאומנות של "מצגת ויזואלית"
כזו שמקפיצה את המסר של המרצה, פי אלף יותר מאשר מצגת רגילה וסטנדרטית.
באתר זה, במדור "קטלוג קורסים" תוכלו למצוא את כל מסלולי ההכשרה אותם אני מציע כיום – הארוכים והקצרים, כאלו עם ליווי אישי ואחרים שהם הכשרה יחידנית.
