אבל בשום אופן לא ציפינו להתערבב בין כל כך הרבה אנשים…
יומיים לסיום הטיול בחבל הבסקים ובהרי הפירנאים של צפון ספרד. איכשהו הגענו לפמפלונה. עיר בסקית. גוגל מדווח על 196,000 תושבים ועל עיר עתיקה נחמדה. גם הציפיות בהתאם, בודאי לא השיאים שחווינו, לאה ואני, בימים קודמים בדרכים משכרות העיניים של הפירנאים, והצבעים והריחות והטעמים הבלתי נדלים.
חונים בתת קרקעי של הפיאצה המרכזית של פמפלונה. העיר הידועה בכך שיום בשנה משחררת לרחובות שוורים חסרי רסן ונערים חסרי רחמים הרודפים אחריהם.
המעלית נושאת אותנו אל קומת הפיאצה.
דלתה נפתחת…. והכיכר הגדולה עמוסה באלפי אנשים. לא טעות: אלפי אנשים. עם בירות בעמידה. עם עגלות תינוקות. וילדים מתרוצצים. וזקנים בבתי קפה. אלפים. אלפים. גם בסימטאות המובילות אל הפיאצה. נערים ונערות, חלקם יושבים על מדרגות או סתם באמצע הדרך, משוחחים, שותים בירות ויין, ושמחים. שמחה טבעית, אנושית כל כך.
מה החג? שאלתי מקומי אחד.
שום חג, הוא השיב. כל סוף שבוע, אותו הבילוי, אותה התמונה, אותו ריגוש אנושי.
פמפלונה. גוגל אומר 196,000 תושבים.
אלפים מהם פגשנו לפנות ערב שישי, יומיים לפני החזרה.
תמונה יפה של אחווה אנושית.
