רוצה לספר את סיפור חייך המרגש לטובת העצמת אחרים? רק זהירות לא לגלוש..
לא הכרתי את רונה רמון זכרונה לברכה באופן אישי. אבל מסיפוריו של חבר שהכיר אותה היטב, למדתי פרטים רבים איזו אשה יוצאת דופן היתה רונה רמון. ועל הרצאותיה בפני קהל שמעתי רבות.
אבל כשפנתה אלי כוכב (שם בדוי, אבל כזה המתאר היטב את דמותה) ובקשה שאסייע לה להעלות את סיפור חייה כמרצה לשם העצמת אחרים, הבנתי שישנם עוד אנשים בסביבה שיכולים לרגש וללמד. עוד כאלה, אשר למשמע סיפורם תאמרו מיד "איוב" – אבל שכהרף עין תגידו "אם זאת הפכה את חייה ל"יש-לי-יום-יום-חג" – גם אנחנו יכולים להסתכל על חיינו מזוית קצת יותר אופטימית ובריאה.
אחת הבעיות, סיפרה לי כוכב, היא שהסיפור שלי גורם לקהל להרגיש ריחוק. הם הופכים משותקים כמעט. הם פוחדים לבוא אלי אחרי ההרצאה ולחלוק.
ופה החל תפקידי כמדריך. כיצד להפוך את כוכב על הבמה לדמות אנושית, כזו שהרצאתה יוצרת מגוון של תחושות אצל הקהל – לא רק עצב והזדהות עם הכאב, אלא גם צחוק – הרבה צחוק – ותחושה שבעצב במובנים מסוימים כולנו קצת מתמודדים עם קשיים מהסוג עליהם היא מספרת
היינו צריכים להגדיר "גבולות גזרה" – לאיזה מדרונות אסור (!!) לה לגלוש. היינו צריכים לבנות תסריט להרצאתה, אשר כמו בסרט טוב יפעיל אצלנו סט של תחושות ורגשות מכל מיני סוגים, ושנוכל לצפות בסיפור מכל מיני זוויות של המצלמה. היינו צריכים להתעמק בסיפוריה, לחדד אותם – לעיתים באמצעות דימיון מודרך, כדי לדוג מהם את מה שבאמת יעצים קהל.
והיינו צריכים – ואני וכוכב סבורים שהצלחנו – לשווק את הרצאתה באופן כזה שכאשר מקבלי החלטות (בקתדרות, בתי גיל זהב, חברות עסקיות או בני נוער) יצטרכו לבחור בין 15 "סרטים" בבית הקולנוע שמציג סיפורי העצמה אישית – הם ירצו לשמוע דווקא את כוכב.
כי האמת – היא באמת כוכב.