צריכים להיות מאוד חמוצים
בכדי לעשות פוליטיזציה לג'ירו ד'איטליה
מאז שבת בערב אני מסתובב עם תחושת חמיצות. מאז פורסם ברשת פוסט עוקצני, מחרחר ריב ומדון.
בתוך כל השמחה היפה הזו של ג'ירו ד'איטליה בישראל היפה.
למישהו שם היה קשה לראות חגיגה אמיתית, כנה, מדבקת.
וחשוב לדעת: רק בישראל הצליחו לשכנע את המארגנים מאיטליה לצאת עם המירוץ מחוץ לארץ המגף, בפעם הראשונה אי פעם, לאחר 101 מירוצים שנערכו רק באיטליה. רק לישראל!!. כי מעבר לכסף שמעורב פה על ידי המיליארדר היהודי קנדי סילבן אדאמס, היה צורך להוכיח למארגנים מאיטליה שישראל מסוגלת להפיק בהצלחה את אירוע הספורט המורכב ביותר להפקה – לא כזה שנערך באיצטדיונים או באולמות – אלא, כזה שנערך בכל המדינה, בכבישים, לאורך ולרוחב. להוכיח למארגנים שעובדים "לפי ספרי הפקה קשוחים ובלתי מתפשרים" שישראל תצליח לעמוד במורכבות האירוח, הכבישים, התנועה, האבטחה, האירגון, הפרסום, הפקת השידור, האמצעים…. והאמון שיש כאן על מי לסמוך. כולל על משטרת ישראל, ועל כ-20,000 איש שהיו שותפים להצלחה כבירה.
אם כן, טעות לחשוב שמדובר כאן בשמחה מהסוג של "הגוי מגיע לעיירה". הפוך, גוטה, הפוך! זו גאווה על ישראל החדשנית, הטכנולוגית, שהוכיחה עצמה בהפקת פרויקט, מהסוג שדומה ליכולות שהתרגלנו מחיל האוויר הישראלי ומהמודיעין שלנו ומרבות מהחברות בענף ההייטק.
זו גאווה על משטרת ישראל, זו שכל כך נהוג לבקר אותה, על תקתוק מבצע מורכב ללא טעויות. זו גאווה על עשרות אלפי ישראל שיצאו לרחובות כי חיפשו לחגוג עם מה שיפה וראוי, ולתת עידוד לכ- 170 רוכבים גלדיאטורים, שמתחרים בתחרות הספורט הקשה מכולן לאורך 3,500 קילומטרים של רכיבה, במשך כשלושה שבועות (רק שלושה הימים הראשונים בישראל. ביתר הימים חוזר המירוץ לאיטליה).
ובשבת בערב הפוסט העוקצני. ובראשון בבוקר מוסיף עליו רזי ברקאי בראיון בתוכניתו: עוקץ ומתגרה בחברי הכנסת מהמפלגות החרדיות על כך שלא יצאה מפיהם בת קול בשל חילול השבת הגדול שעשה פה הג'ירו ד'איטליה. ובצהרי היום, רינו צרור (עיתונאי משובח בעיני, ובעל אג'נדה חברתית שאני לרוב מסכים איתה) מוסיף עוד שמן לבערה. עוקץ חרדים, מושך אותם באף.
וזה הרגיז אותי.
כי זה גם לא נכון. נו באמת, מישהו חושב שבהפקה בינלאומית כזו, במדינה חילונית ודמוקרטית, יש איזה סיכוי לחרדים לשנות את המצב? זה לא עניין של מרכולים. זה עולם של אריות בינלאומיים והמון כסף ומסע ומתן בחדרים במערב אירופה.
וזה גם לא ראוי להסתכל על האירוע הגדול מזווית ראיה של חנווני במכולת.
ולבסוף זו גם ביקורת מקוממת:
כי אם רעיון סטטוס קוו חשוב בעינייכם, וכל עת שחרדים יוצרים משבר ממשלתי על סוגיות עבודה בשבת והמדינה גועשת – אתם בתקשורת הראשונים לבקר – מה טעם מצאתם לבוא כעת ולהתגרות בהם? שנאמר: "חסר משוגעים, אני, כי-הבאתם את-זה, להשתגע עליי"??
אני ער לערך העליון של חופש הביטוי. גם לצורך הרייטינג. גם לטכניקת הראיון של לעומתיות. גם לצורך למלא שעת שידור באייטמים. ועדיין אותי זה קומם.
בחייו של מרצה מול קהל הסוגיה הזו משמעותית במיוחד. לא אחת צריך המרצה להחליט האם לנקוט בגישה שהקהל יקבל את דעתו – או כזו שבה הוא יביא את דבריו כהתרסה, כניעור הקהל מעמדות שהוא מחזיק בהן, כדי ליצור ויכוח ועירנות והתנגדויות. זו החלטה לא פשוטה. לכל אחת מהגישות ישנן יתרונות לצד חסרונות. ואני דן בכך באריכות באחד משיעורי קורס ההכשרה למרצים.
כי ביקורתיות היא נר לרגלי. אבל הגינות חשובה לא פחות.